אולי כולנו משה

אולי כולנו משה?

בשבועות האחרונים אני מתבונן על כל הטרוף שמתרחש סביבנו, ויש בי שקט מפתיע.
אני לא יוצא להפגנות (ואתם מכירים אותי כאקטיביסט לא קטן), לא כותב על זה פוסטים בפייסבוק (אני כמעט ולא נמצא בכלל בפייסבוק), לא מרגיש כעס או תסכול. בעיקר מתבונן.
אני יודע שהכל משתבש לטובה פה עכשיו.
אני יודע שזאת לא מלחמת "הטובים" נגד "הרעים", זה הנרטיב של הנפרדות שמפמפמים בנו כל הזמן.
אני יודע שזה שלב הכרחי בהתעוררות אנושית לחשיבה עצמאית וחופש.
זה לא קורה רק בארץ, זה קורה בכל העולם.
האנשים שמחזיקים בכוח ובכסף לקחו את המשחק לקיצוניות כל כך מוטרפת (זה הרבה יותר גדול מחוק הסמכויות או בגדי המלך החדשים), שהוא חייב להתפרק ולהבנות מחדש.
כל אחד כרגע עושה את התפקיד הנשמתי שלו בצורה מושלמת כדי לקחת אותנו לשלב הבא.
בעיני, זה ימשיך ויקצין עדי שנסכים לשאול שאלות חדשות ולחפש להם ביחד תשובות חדשות.
אנחנו עדיין שבויים בפרדיגמה שבה אנחנו מנהלים מו"מ על תנאי השבי שלנו במקום להשתמש במפתחות שבידינו לפתוח את השער אל החופש.
אנחנו עדיין שבויים בתפיסות שרק צריך לבחור את המלך הנכון, ולא בחיפוש המשה הפנימי שלנו.
ממש תכף נחגוג ביחד את פסח. נשב שוב ליד שולחן הסדר, נרוץ מהר על ההגדה כדי להגיע למרק, ונקרא שוב את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ונושיט במהירות יד לעבר הקניידלך או חתיכת מצה.
 
ונשאלת השאלה מדוע "כאילו". אז לדעתי זה בגלל שלא יצאנו. עד היום אנחנו מסרבים לשחרר את הפרעה הפנימי שלנו.
אנחנו מבקשים אותו בצורה של ראש ממשלה, בוס, מנהל, שליט.
אנחנו רק מנהלים מו"מ על תנאי השבי כרגע. 3 ימים בבית ו שניים במשרד, או 3 במשרד ושניים בבית?
פסגת התגברות ברוב של 75 או 61 מספיק?
מס למדינה בגובה של 70% מהשכר שלנו או אולי יחוסו עלינו וייקחו לנו רק 55%?
 
מבחינתי זה ממש לא משנה אם יהיו ברחובות 100,000 אנשים או חצי מיליון.
המאבק הוא לא על חוק כזה או אחר, השיחה היא על חופש.
הבעיה היא שאנחנו לא מאמינים בכוחנו.
לא בכוחנו לפרק או להפיל את המשטר, אלא בכוחנו למצוא פתרונות חדשים לרצון שלנו להתארגן בקבוצות גדולות שמשרתות אותנו.
הרי איך הכל התחיל? חיפשנו דרך לפעול ביחד כקבוצה גדולה כדי לשפר את חיינו. שבטים הפכו לכפרים, ואז לערים ומדינות.
כל הזמן חיפשנו דרך לחבור ביחד במספרים גדולים יותר כדי לשפר את חיינו.
האמנו שהדרך הנכונה לעשות את זה היא לתת למעט אנשים הרבה מהכוח כדי שיובילו אותנו אל הארץ המובטחת.
חיפשנו מנהיגים, ואלו בתורם, אחד אחרי השני השתמשו לבסוף בכוח הזה נגדנו. מיסים, מצלמות מעקב, גזלת הרכוש.
אין לנו ולו דבר אחד בעולם שהוא באמת רכושנו הפרטי, כזה שהמדינה אם תחפוץ בכך, לא תוכל לקחת ממכם.
לא הבית שלכם שסיימתם לשלם עליו משכנתא, לא הרכב שלכם, לא הפרטיות שלכם, לא החופש שלכם, המידע שלכם ואפילו לא הילדים שלכם.
ואנחנו בתמורה, מוכנים לתת עוד ועוד ממה שכבר לא נותר לנו, רק מהפחד, שאם נשתחרר לחופשי המצב יהיה הרבה יותר גרוע.
האלימות תשתולל ברחובות, כל אויבנו יקומו להורגנו, כבישים לא ייבנו, ואוכל לא יהיה זמין בחנויות.
אבל אולי הגיע הזמן לבדוק את החלופות. אולי הגיע הזמן למצוא דרך חדשה בה נוכל להתארגן כחברה, ולבנות מבנים של חופש.
ללא מנהיגים. זה לא אומר שאין מקום לאנשים מסוימים להוביל מהלכים מסויימים, אבל יש הבדל גדול בין Leading ל Leader. בין מנהיג לשליט.
יש לנו כיום את הטכנולוגיות וההבנה לייצר עולם שונה מזה שהכרנו.
לצאת ממצריים לדרך חדשה.
 
אבל פה נכנס הפחד הנוסף, אולי כולנו משה?
אולי נלך במדבר 40 שנה ולא נזכה להיכנס בשעריה של הארץ המובטחת?
אולי אנחנו רק נקודת המפנה בעלילה אבל לא נזכה לחוות את סופו הטוב של הסיפור?
אולי הוא במרחק של 100 שנה מאיתנו?
אולי. כנראה שכן. כנראה שכולנו פה רק לתקופת המדבר, המעבר.
זה תפקידנו ההיסטורי בסיבוב הזה.
אנחנו פה כדי לחולל את השינוי, לעשות את הדרך, ללמוד, לנסות ולא לזכות לראות את כל זה מתממש למציאות עתידית מיטיבה אפשרית.
וזה בדיוק תפקידם של החלוצים. להסכים להיות השינוי בעלילה אבל לא הסוף הטוב שלה.
לא כל בני ישראל יצאו ממצריים (האמת היא שרק כ 15%), השאר בחרו להישאר בתנאי העבדות המוכרים.
זה ייקרה גם הפעם. אנחנו נעים לעבר עולם של ריבוי מציאויות. חלק יישארו במצריים, חלק יצאו אל המדבר ויבנו שם את עגל הזהב החדש, חלק יעשו את הדרך כולה ולא יכנסו בשעריה של הארץ המובטחת. הכל עניין של בחירה חופשית.
אני בינתיים מתרגש מאוד להיות בקבוצת החלוצים.
לקום כל בוקר ולשתול עוד שתיל של תודעה חדשה. לחרוש עוד תלם של מערכת הפעלה חדשה. כלכלה החדשה. צורות התארגנות חדשות. טכנולוגיות מזון חדשות.
כנראה שתמיד הייתה בי רוח חלוצית.
אני שלם עם מסע של חיים שלמים במדבר, כדי לאפשר למציאות עתידית אפשרית ומיטיבה להופיע פה.
בסדרה "טוני נולד מחדש" ( After Life) של ריקי ג'רווייס, יש סצנה בה הוא יושב על הספסל בבית העלמין, ליד אישה מבוגרת יותר שאיבדה את בעלה, ובשיחה על החיים היא אומרת לו משפט קסום בעיני "חברה גדלה להיות במיטבה כאשר אנשים מבוגרים שותלים עצים שהם יודעים שהם לא יזכו לשבת בצילם".
זה לדעתי הרגע הזה שבו אנחנו נמצאים כרגע. זאת הקריאה לאלו שמוכנים לקראתה.
ויש חבורה מדהימה של חלוצים פה בארץ שנמצאת כבר בעשייה שתביא לדעתי בשורה גדולה לעולם. שיהיה לנו בהצלחה.

Click The Icons To Spread Seeds Of Knowledge

פוסט זה הוא חלק מסדרת הפוסטים במסגרת מיזם Spoken Posts

פוסטים נוספים בספריית התוכן
אחריות והתפתחות

אחריות והתפתחות

טראנס מק-קנה (Terance Mckenna) שאני מרבה לצטט בפוסטים ובסדנאות שלי, מדבר על כך שהמלחמה הגדולה

קרא עוד ←
הפרדוקס האנושי

הפרדוקס האנושי

This is our greatest shame and our greatest glory - Terence McKenna המין האנושי קיבל

קרא עוד ←
עומס, ומה עושים עם זה?!

עומס, ומה עושים עם זה?!

יש תקופות בהן אני מרגיש עומס, שזה אחד הדברים הכי מתסכלים בעיני, במיוחד לאחד כמוני

קרא עוד ←
אולי כולנו משה

אולי כולנו משה

בשבועות האחרונים אני מתבונן על כל הטרוף שמתרחש סביבנו, ויש בי שקט מפתיע. אני

קרא עוד ←