עומס, ומה עושים עם זה?!

עומס, ומה עושים עם זה?! - Spoken Post

יש תקופות בהן אני מרגיש עומס, שזה אחד הדברים הכי מתסכלים בעיני, במיוחד לאחד כמוני שמלמד על לייף סטייל.

כי פתאום אני מרגיש שכל העומס הזה לא מאפשר לי לחיות את החיים כמו שבאמת אני רוצה לחיות.

אז נכון, זה "עומס טוב", כמו שהמטפל טווינא שלי אמר לי אתמול (כן, זה סוג כזה של עומס שאני מצליח ללכת בו לטיפול ב 14:00 בצהריים, אבל תכף נדבר על זה) עומס של עשייה, של התרחשות, של אקשן, אבל בכל זאת עומס.

זה עוד יותר מתסכל כי "איך אתה יכול להרשות לעצמך להתלונן, כשאתמול אתה בטיפול ולפני יומיים חזרת בלונדון…" (משפטים שאני אומר לעצמי ב 9:30 בבוקר בפיג'מה שלי שותה קפה). אבל זה בדיוק העניין. מותר לחוות עומס גם אם לא קורס עליך עולמך.

בכל זאת הימים עמוסים, וריבוי הפרויקטים גורם לי כל הזמן להרגיש תסכול.

כרגע הימים שלי מורכבים מעשרות חלקים נעים של משחק מורכב : הרצאות, סדנאות, פיתוח של משחקים חדשים, ייצור של משחקים, מצגות חדשות, השקה של תוכנית חדשה, שיווק, ייעוצים ועוד מלא מלא דברים. וזה רק בעסקי. יש עוד כמה פרויקטים בפרטי…

עומס, כשהוא לאורך זמן, מביא איתו גם תחושת ורגשות של אכזבה, כעס וכאב. אכזבה על הפער בין איפה שבא לי להיות לאיך שהדברים מתנהלים כרגע, כעס על זה שאני לא מצליח לבנות את המנגנונים הנכונים כדי שהכל יזרום, כעס על זה שאני לא עומד בקצב.
אבל הכי מתסכל אותי זה הפער בין המציאות לפנטזיה, לחלום.

יש את התחושה הזאת שאני יודע שאם רק היה לי זמן לשבת ולהגות בנושאים שכל כך חשובים לי (חווית לקוח, תכנים חדשים, ארכיטקטורה עסקית, מיתוג עד לפרטים הקטנים, ועוד מלא דברים מגניבים) אז הייתי יכול עשות כאלו דברים נפלאים. אבל במקום זה, אני יושב לעשות תאומים של הנהלת חשבונות, מיילים לספקים, ופתרונות לדברים מעצבנים שלא פתורים.

והחלק הכי מסוכן בכל הסיפור הזה, זה הסיפורים שאנחנו מתחילים לספר לעצמנו על עצמנו כאשר זו הווית החיים שלנו.

קחו איש אוויר וחשיבה כמוני, ותזרקו עליו אוסף של משימות לוגיסטיות והנה צפים להם כל הסיפורים של "פוטנציאל לא ממומש" ו"איך הזמן רץ גם כשלא נהנים", "איך כבר עברו להם 30 שנה מסוף י"ב, ומה בכלל הספקתי", "ואיך זה שכל זב חוטם בן 24 עם רעיון מצליח לגייס מיליונים, ואני לא מצליח להתארגן על עוזרת אישית".

וזה עוד לפני "ידעתי שהייתי צריך לפתח אפליקציה…מה בחרתי להיות מורה…", ועד "איזה כישלון קולונסיאלי אני, ולמה זה כל כך מסובך לבנות חברה…

לכל מסעדה ממוצעת יש נהלים יותר מסודרים משלך…"

וכל זה מוביל כמובן לתחשות של כאב. כי תסכול מתמשך זה כואב.

אז מה עושים? כי אני בטוח שאני לא לבד בזה. אני רואה סביבי בזמן האחרון מלא אנשים טובים ומוצלחים, שמתלוננים על העומס הלא סביר שנחת עליהם.

אז הנה כמה טיפים שלי לאיך להתמודד עם זה:

1. קחו את הזמן שלכם בבוקר. תמיד תהיינה עוד משימות. זה משחק אינסופי. אף פעם לא יגמרו הפרויקטים, המחויבויות, המשימות. אז לפחות תתחילו את הבוקר שלכם באיזי. תנו לעצמכם קצת זמן לנשום. לשתות את הקפה בנחת. "לבזבז קצת זמן" – אין כמו להרגיש שדפקנו את המערכת. שלא נפלנו קורבן ללחץ המטורף.

2. תחזוקה מונעת – כשמתחיל לכאוב אז לכו לטפל. תמצאו את השעה/שעתיים בשבוע לטפל בעצמכם. תחזוקה מונעת. לפני שכואב בגוף ממש, לפני שקורסים, לפני שנשברים. בוסטים קצרים של אנרגיה.

3. פרופורציות – כל פעם שאני מרגיש שהחיים שלי קשים/מורכבים/עמוסים אני פשוט מרים טלפון לשימחה. כל החיים שלי מקבלים פרופורציות.

4. תעשו את הדברים שאתם אוהבים – גם בתוך כל העומס הזה אני דואג לעשות את הדברים שאני אוהב. גם אם הם לא הכי הכי רוחיים, לא הכי מדויקים, ובטח לא הכי אפקטיבים. פשוט כדי לא ליפול למקום הזה שהכל נהיה כל כך אינטנסיבי שמשאירים את מה שאוהבים לפנסיה. ככה נשחקים. עומס לא חייב להיות שחיקה. הוא רק מחדד לנו את החושים ומאפשר לנו לבחור סדרי עדיפויות. אז תבחרו נכון.

5. תפשילו שרוולים – בימים של עומס, כשהחיים קוראיפם לנו להיות יותר חרוצים, פשוט צריך להפישל שרוולים. לתת יותר אנרגיה, לעבוד יותר קשה, לסיים את הפרויקט הזה, למשוך מעבר, ללכת את האקסטה מייל. עבודה קשה זו לא מילה גסה (היא רק לא חייבת להיות המודל הקבוע). אבל כן, לתת את הפוש לפעמים לכמה חודשים כדי לגרום לדברים לקרות.

6. לחשוב – לדעת כשהדברים פלא בויים נכון, והעומס הוא מתכנון לקוי או בניה לא נכונה של המערכות, אז לקחת רגע זמן לחשוב. להקדיש תשומת לב לתכנן את המערכת נכון, אנחנו קוראים לזה "אריכטקטורה עסקית". לבדוק טוב את המודלים שאנחנו מפעילים ולהתחיל לשנות, תוך כדי תנועה.

7. תזכרו שחורף עכשיו – ובחוף זה הזמן בו הדברים קורים מתחת לפני השטח, בתקופה שבה אנחנו עובדים, בונים תשתיות, מקדמים דברים, ותכף ממש עוד מעט, יגיע האביב, ותתחיל פריחה, ותנועה חדשה, ונוכל להתחיל להנות מפרות העבודה הקשה. אז תהיו סבלניים ותכרו שהכל עונתי. ויש זרימה, ואחרי הלילה בא הבוקר, ואחרי החורף מגיע אביב.

8. הכל פרקטלי – כלומר, הכל חוזר על עצמו בכל סדר גודל. מה שאנחנו חווים בשנה, אנחנו חווים בחודש, או ביום.

מה שקורה לנו בגדול קורה לנו גם בקטן. תהליך מול לקוח אחד מאפיין את התליך כולו. How you do anything is how you do everything. שיש בזה בשורות ממש טובות. כי אנחנו יכולים להתחיל תקן מהסדר גודל הקטן. לא צריך לשנות את כל השנה, מספיק בתוך היום עצמו לעשות את כל מה שכתבתי פה למעלה. לא צריך להנות את כל המנגונים מחדש, אפשר להתחיל בקטן, מאחד. לא צריך חופשה של שבועים כדי להרגע, אפשר בשעה או אפילו בדקה.

9. תבקשו עזרה – אני חושב שזה אחד השעורים הכי חשובים שלי שאני מתחיל למוד אותם בחודשים האחרונים (הרי בסוף אנחנו ממדים את השעור שלנו…). אני סוליסט. אני אוהב לעשות דברים לבד. לא כי אני חושב שאני אעשה אותם הכי טוב (את זה קל לי יחסית לשחרר), אלה כי אני מספר לעצמי שאני לא אוהב לנהל, ולהכשיר אנשים ייקח לי יותר זמן, ובעצם זה מלא דברים קטנים, אז מה הם יעשו בשאר הזמן. ורק עוד שנייה ואני אהיה מוכן…אבל באמת, כנראה שיש שם משהו יותר עמוק. אצלי זה כנראה ה "אני יכול לבד.." הצורך להוכיח שאני יכול להיות המפיק, הבמאי, התסריטאי, השחקן והקהל. אבל זה לא נכון, וגם פחות כיף.

10. ניהול זמן – למדתי איך, ובמה נכון להתמקד ואיך כל יום להתקדם (לזהות את צווארי הבקבוק ולפתוח את הסתימות הנכונות – אנחנו מלמדים את זה בתוכניות), למדתי איך לדאוג שגם בעומס של משימות אני בוחר לבצע לפחות אחת או שתיים שהן לא כיבוי שרפות אלה באמת מניעות את הספינה קדימה. יוצרות מציאות של תנועה, ולא של מרדף אחרי הזנב. כי זה הכי חושב. לדעת שבכל יום שעבר יצרנו התפתחות. למדנו משהו חדש.

קישור לפוסט המקורי בפייסבוק