אחריות והתפתחות

מה המשמעות ברמה התודעתית של העובדה שבנימין נתניהו לא לוקח אחריות על אירועי ה 7.10

אז קודם כל, יש לעניין הזה גם משמעות טקטית. אם ראש הממשלה לא לוקח אחריות על האירועים שהתרחשו. במיוחד לאור העובדה שהוא ראש ממשלה כמעט בלעדי ב 20 השנים האחרונות זה אומר שהוא לא רואה את הקשר בין קבלת ההחלטות שלו לתוצאות בשטח. מה שאומר טקטית, שהוא לא עומד לקחת אחריות גם על שום פעולה שתתרחש בזמן המלחמה מעכשיו והלאה.

כלומר כניסה קרקעית, התחממות אזורית, גורל החטופים, מצב המשק, כל אלו הם בגדר ניסוי וטעיה עבורו כשאר אין תוצאה שהיא טעות. אין הבטחה לתמיכה. אין השלכות אישיות או פוליטיות על החלטות שיגררו אסון מכל סוג שהוא.

טקטית, יש פה מפקד עליון שלא חושב שהוא טועה. לא רואה באף החלטה שלו טעות. ולא עומד מאחורי השלכות ההחלטות שלו.

לי אישית נראה, שאין לו מנדט מוסרי לקבל שום החלטה. מאחר וחיילי צה"ל ואזרחי המדינה, יודעים דה פקטו, שאין להם גיבוי.

מפקדי הצבא שמוכנים לפעול על פי הוראותיו, הם דה פקטו מסירים אחריות גם, מאחר ואין להם את הסמכות לתקן את הכשלים שהיו ושיהיו, ומסירים אחריות מעצם המוכנות שלהם לקבל פקודות ממי שלא ערב להם ולאזרחים אותם הוא שולח לקרב.

אבל לא על זה באתי לדבר פה. זו אחריות של הדרך הצבאי לצאת נגד מפקד עליון כזה. קטונתי.

מה שכן מעניין להסתכל עליו, זה הרובד התודעתי.

מנהיגים לוקחים אחריות. שליטים לא לוקחים אחריות.

אי לקיחת אחריות משמעה כמה דברים.

מי שלא לוקח אחריות מחזיק בדעה דטרמיניסטית (סיבה ותוצאה) או פטליסטית (הכל בידי הגורל). בשתי הגישות האלו לא מתקיים בעצם מרחב של חופש בחירה. הדברים פשוט קורים בלי סיבה, או הדברים קורים בעקבות רצון הגורל, ולנו לא ניתנת אפשרות ההשפעה עליהם.

כאשר ראש מדינה מחזיק באחת מהתפיסות האלו, המשעות היא שהוא לא רואה את עצמו אחראי למעשיו. הדברים פשוט קרו, כי ככה מתנהג העולם, או כי ככה רצה הגורל.

לתפיסתו הוא ראש ממשלה בדיוק מאותן הסיבות. הוא ראוי לתפקיד לא בשל החלטותיו (ובשל כך גם לא יאבד את מקומו בשל החלטותיו), אלה מכוח רצון הבורא או פשוט כי זה סדר הדברים הטבעי.

זו תפיסת שליט ולא מנהיג.

גם את שליטי צפון קוריאה, רוסיה, סין, איראן וטורקיה לא תתפסו כנראה בפניה לאומה בה הם לוקחים אחריות על מעשיהם, משנים דרכם, לומדים מטעויות או מוותרים על מעמדם כי טעו בקבלת ההחלטות. אלו פשוט מונחים שאינם קיימים מבחינת תפיסת העולם שלהם.

למה זה מסוכן כמדינה? זה די ברור.

למה זה מסוכן ברמה האישית-תודעתית?

כאשר אנחנו רואים את זה ומסכימים לקבל את זה אנחנו למעשה משמרים תודעה של נשלטים. מוכנים לקבל שליט שאינו מקבל אחריות על מעשיו, כלומר, רואה את עצמו כחסר חטא, שלא יכול לטעות, ובשל כך לא יכול לתקן. לא יכול להתפתח.

כל מי שלמד קורס בסיסי באימון יודע שהשלב הראשון ביציאה מעמדת הקורבן בחיים היא … לקיחת אחריות.

כאשר ראש המדינה לא לוקח אחריות, לא משנה מה תהיה עוצמת הצבא, כמה מטוסים או צוללות אנחנו נקנה, אנחנו מגיעים למערכה בעמדת הקורבן.

בנימין נתניהו משמר מדינה שלמה בעמדת הקורבן כבר 20 שנה. והנה קיבלנו מימוש של זה בעולם המציאות.

מי שלא לוקח אחריות מונע מעצמו גם את יכולת ההתפתחות.

אין התפתחות אם אין בחירה חופשית. בחירה שמגיעה מהיכולת להתבונן על מציאות חיינו, להבין שהיא שיקוף של תודעתנו, מחשבתנו ומעשינו, ולשנות אותנו כדי לשנות את המציאות.

גם אם נחסל את עזה כולה. ולא נצא מתודעת הקורבן, לא נוכל להתפתח למקום אליו אנו מיועדים ללכת.

אויב חדש יעלה עלינו, ונמצא עוד אלף גורמים חיצוניים שמונעים מאיתנו להתקדם.

כמו שאמרה לפני שבוע אזרחית אחת כאשר עידית סילמן באה לביקור באחד מבתי החולים בארץ

"אתם מפריעים לעם הזה למצוא את הדרך להתקדם…" הכי כועס, והכי אמת! ככה נראית התעוררות של עם לחופש שלו.

אי לקיחת אחריות תוקעת את העם שלנו בתודעת קורבנות, ומונעת ממנו להתקדם.

טראנס מק-קנה (Terance Mckenna) שאני מרבה לצטט בפוסטים ובסדנאות שלי, מדבר על כך שהמלחמה הגדולה בבריאה היא לא של רע מול טוב, אלה של הישן מול החדש.

ה repeating לעומת ה Novelty (החדשני).

הישן מנסה לשמר את מעמדו, והחדש רוצה לפרוץ, לצמוח.

הבריאה תמיד בעד החדש. רק תראו לאן הגענו. אטומים שהצליחו להתחבר לתרכובות כימיות, שהצליחו לייצר מבנים ביולוגים, שהצליחו ליצור אותנו, שהצלחנו ליצור את כל מה שיצרנו.

כל התנועה הזאת היא תנועה של חדש. של התנסות, של צמיחה, של התפתחות.

הישן מנסה לקבע ולשמר.

תודעת הישן רואה את עצמה כ "הדבר" ולא כחוליה בשרשרת.

מי שמחזיק בתודעת התפתחות יודע שהוא של היום הוא רק חוליה מקשרת בין מי שהוא היה אתמול למי שהוא יהיה מחר. הוא מוכן לשחרר את הישן למען החדש.

מי שמחזיק בתודעת הישן, לא רואה את עצמו כחוליה, הוא רואה את עצמו כדבר עצמו, הסופי המוגמר, ואין צורך לשנות רק לשמר.

"דמוקרטיה" היא המודל המנצח ואין צורך לשנות. "קפיטליזם" הוא המודל המנצח ואין צורך לשנות. "אני ראש הממשלה" ואין צורך לשנות.

הישן לא רואה את עצמו כשלב הנוכחי בהתפתחות, שלפניו היו שלבים ואחריו יהיו. הוא רואה את עצמו כגרסה הסופית והנכונה. ועל כן יש לשמר את הקיים.

כל דור חדש דוחף את הישן אל מחוץ לאזור הנוחות שלו. כל דור יודע ברמה הנישמתית שהוא בא לשנות.

כל דור בא להיות השלב הבא, לייצג התפתחות. ואנשי הישן ילחמו בו עד חורמה.

אני שומע המון סביבי עכשיו את המשפט "למה זה נפל דווקא על הדור שלנו…"

המבחן שאנחנו עומדים לפתחנו עכשיו הוא האם נסכים להיות בתודעה של אחריות. שאנחנו צריכים באמצעות כוח הבחירה החופשית שלנו לשנות את דרכינו (בריבוי מימדי חיים), כדי שנוכל להיות החולייה לעתיד לבוא. לראות את תפקידנו הקוסמי בשרשרת השושלת של האנושות, ולהעז להביא חדשנות כדי לאפשר התפתחות.

זו בחירה אישית.

וכאשר תהיה מסה גדולה מספיק של חדשנים, מציאות חיינו תשתנה, ואלו שמפריעים לנו להתקדם פשוט יזוזו הצידה.

בואו נתקדם.